גואטמלה אחרת, שרב התיירים לא מגיעים אליה ורוב המקומיים רואים דוקא אותנו כאטרקציה. ארץ בה בכל מקום פוגשים נשים כובסות אם זה בתוך מי מעיינות חמים או בתוך ברכות מים מזווהמות. רואים אותן מגיעות עם ערמות כביסה על הראש ותינוק תלוי על הגב. והשקט מופר בפרצי צחוק כאשר לעיתים אנחנו הסיבה לכך. ארץ המאופיינת במראות כביסה התלויה בכל מקום בו אפשר לתלות אותה או להניח. ארץ של נשים נמוכות קומה העטויות בגדים מסורתיים צבעוניים עבודת יד ועל פי צבע הבגד והרקמה אפשר לשייך אותן לשבט מסויים ארץ בה בשבט מסויים אומנם הגברים לובשים את המכנסיים אבל המכנסיים הם פסים אדום לבן. כולם אותו הדבר ובכל זאת כל אחד אחר ארץ בה בתי הקברות נראים מרחוק כמו קוביות לגו צבעוניות ומשמשים מגרש משחקים לילדים. ואילו המבוגרים משקים ב״קולה״ את יקיריהם המתים. ארץ בה ניתן להתקל בשמאנים המנהלים טקסים לגרוש שדים ורוחות בהם מקריבים תרנגול או שוחטים חזיר. ארץ של פסטיבלים מוזיקה וריקוד, תלבושות ומסכות בהם הקדושים המקומיים נישאים מכנסיה לכנסיה תוך הפעלת זיקוקים ופיזור עשן. האנרגיה מדבקת ואנחנו לא נשארים אדישים ארץ בה נמצאת המזבלה הגדולה ומשפחות שלמות מתקיימות ממה שמוצאים בתוך הזבל. ארץ בה ביקור בשוק הבקר דומה לביקור בגן חיות והקירות! כמה צבע יש לקירות. צבע מתקלף, שכבות רבות של צבע והעין לא שבעה ומחפשת עוד ועוד צבע. יחד עם הסורגי המתכת עשויים פרזול ידני נוצר רחוב עליב ומרהיב. והנופים! ארץ בה יערות הגשם שוטפים את העין בירוק והרי געש בצורת קונוסים מזדקרים אל על. רק פריחולס- השעועית השחורה אני ממש לא אוהבת .