זה להמריא מרוסיה, לטוס תשע שעות ועדיין לנחות באותה המדינה. זה לחזור תשע שעות אחורה בזמן ועדיין לפגוש אנשים דוברי רוסית. זה להגיע למקום המיוחד הזה ולהבין שאנחנו אורחים של הדובים כי אנחנו אלה שנמצאים במחנה המוקף גדר חשמלית ולנו אסור להסתובב חופשיים. זה להיות לגמרי תלויים במזג האויר והוא בשלו. הפכפך ובלתי צפוי. זה להבין עוד קצת את המושג יחסי. כי הכל יחסי: כי לישון באוהל על מיטה מתקפלת ושק שינה, זה פינוק אמיתי יחסית לזה שיומיים אחרי זה יש רק שק שינה. כי לעשות ״מקלחת״ עם דלי מים שהורתחו בקומקום ונמהלו במים קרים זה פינוק יחסית לזה שאחרי זה גם זה לא היה.ֿ זה לשבת על שרפרף וכוס קפה ביד ולראות דובים ממרחק נגיעה וללמוד אותם והם בשלהם. מכינים את עצמם לחורף. תופסים דגי סלמון, רבים, אוהבים, מניקים . זה כל הזמן לזכור שהמציאות עולה על כל דמיון כי מי היה מאמין שאמצא את עצמי בסיטואציה הזאת ובכל זאת קצת לשכוח את הפחד שזה בכל זאת דב אמיתי. זה לטפס על הר געש פעיל -מוטנובסקי שמו ולשמוע אותו ממלמל משהו וגם להריח אותו קצת. זה להתפעל מכך שלכבודינו הוא מגלה את פניו, למרות שהאגדה מספרת שההר ביישן, ולרב מכסה את עצמו בעננים . זה להסתכל מגבוה על כל היופי שנפרס לפנינו ולהבין שאף צייר לא יכול לצייר כמו שהטבע יודע לצייר את עצמו. זה לבקר במערות קרח שנוצרו לפני שנים אבל מי יודע כמה שנים עוד יקבלו פני מבקרים. זה לנסות לצלם פפינים בתעופה ולדעת שזה קשה ועדיין לנסות כי אולי הפעם אצליח . זה לאכול אוכל כמו אצל אמא, מוכר וטעים.