חום מעיק ועם לחות של 90% קיבלו את פנינו. אבל זה התגמד בהשוואה לחויות האינסופיות שליוו אותנו כאשר האצבע לוחצת בלי הפסקה על ה״הדק״ והלב מתמלא בזכרונות של עולם אחר שונה ומיוחד.
לאחר יומיים בכרך הגדול שמונה מעל 20 מליון תושבים, אינסוף מסעדות בהם מגישים אוכל חריף המבושל בהמוווון שמן, והכל סובב סביב דובי הפנדה אנחנו עולים לרמה הטיבטית. ככל שעולים בגובה , והחמצן מתמעט, נגלה לפנינו עולם שונה ומיוחד ואחר. הנוף מקושט במצוקים ענקיים מעליהם מתנוססים עננים כאילו צייר ריסס בספריי את השמיים ונהרות זורמים לצידם. נקודות שחורות מנקדות את המרחבים העצומים שמסתבר שאלה עדרים של יאקי וכפרים ציוריים עם אנשים עוד יותר צבעוניים גורמים לי להחסיר פעימה. המקומיים שייכים לקבוצות אתניות שונות – בני האן, צ׳אנג ועוד כל מיני שמות שקשה לי לבטא שלא נדבר על זה שאני לא מבדילה בין הקבוצות השונות. לארוך הדרך מפוזרים אין סוף מנזרים יפיפיים בהם גרים אלפי נזירים המהווים חלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית. בכל מקום מפוזרים גלגלי תפילה גדולים וענקיים שאין טיבטי מקומי שלא עוצר בשביל לסובב ולהמשיך בדרכו. נתקלנו בנוודים מכניסי אורחים גרים ביורטות, לרב די ריקות. אבל החיוך והמבט בעיניים גורם לנו להיכנס אליהם ״הביתה״ ולנסות לתקשר בלי שפה. מחזה נפוץ באזור זה אלה עדרי הסוסים וטוסטוסים שמתערבבים אחד בשני.
הימים עוברים להם במהירות ושוב חוזרים למישורים החמים והלחים של העיר הגדולה וגם כשחוזרים הביתה נשארת לי מזכרת נפלאה . הצילומים שלי.