ועכשיו, כשאני יושבת ומדפדפת באלפי התמונות שצילמתי, אני לא מאמינה איזה הספק היה לנו. כמה ראינו וכמה חווינו. זכרונות שילוו אותי עוד הרבה זמן.
אז איפה היינו?
היינו במקום לייצור סויה. המחזה הוא מרהיב והחום בלתי נסבל. קערות ענקיות עם נוזל צהוב ואיש שמוריד את הקרום מהשכבה העליונה ומניח על מוט לייבוש.

התעוררנו בארבע לפנות בוקר כדי לבקר בשוק דגים. השקט באוטו התחלף בקולות של עשרות אנשים: נשים שיושבות כשלרגליהן פיילות עם סוגים שונים של דגים ושרצים אחרים שאני לא מכירה, דייגים שכרגע חזרו מהדייג ואלה שבאים לקנות סחורה.

ביקור בכפר שבנוי על כלונסאות. ליד כל בית יש סירה. אנחנו דרכנו על אדמה, אבל בתקופות הגשומות הכל מסביב מתמלא במים וההתניידות מתבצעת בסירות.

קהילת ה-Cham – הקהילה המוסלמית הזו משמרת תרבות ייחודית, שפה ומנהגים בתוך קמבודיה הבודהיסטית ברובה, מה שיוצר ניגודים ויזואליים מרתקים. פגשנו אותם גרים בתוך סירות לאורך הנהר.

ביקרנו במחנה של פליטים קמבודיים שעזבו את ביתם ליד הגבול עם תאילנד ועברו לגור בתוך אוהלים בתוך מתחם של מקדש. הסיטואציה יוצרת מראות מרתקים של אנשים מנהלים חיים בין סטופות מוזהבות.

שטנו בנהר והוקסמנו מכפרים שבנויים על המים. ההצצה לחיי היום יום של האנשים מרחיבה את הנפש. ילדים משחקים, נשים עוסקות בעבודות בית. גינת ירק קטנה ואפילו כלב או חתול. כל בית הוא עולם ומלואו. כל קוביה קטנה וצבעונית היא סיפור.

ובל נשכח את האנשים שעובדים בשדות מלח. מייבשים מי ים ויוצרים ממנו מלח. גברים ונשים עובדים עבודה פיזית קשה באיסוף המלח והבאת הסלים למחסן ראשי. וחוזר חלילה.

והחיים לאורך פסי הרכבת. תופעה שלא מתרגלים אליה. הילדים שמתרוצצים על הפסים. חבורות של אנשים שמתאספים ושרים קריוקי. העשן המתיימר לשמיים וריחות הבישולים מרמזים שהיום עוד רגע נגמר.

והחשכה יורדת לאט לאט ואנחנו חוזרים למלון המפנק שלנו.

ולא דיברתי על תחרות אגרוף ואתר המחזור ומנזר הילדים וכמובן אנקור וואט.