פתאום קם אדם בבוקר הוא מרגיש כי הוא עם ו מתחיל ללכת ואכן, האתיופים הולכים. מפה לשם או משם לפה.
לא ברור לאן. קילומטרים הולכים. בחבורות או בודדים נשים נושאות ג'ריקנים צהובים מלאים במי נהר
קשורים אל גבן או עם סלים עמוסים על ראשן ואת הגברים אפשר לזהות לפי המקל שנשען על הכתפיים או עוזר בהליכה. הכבישים מלאים בעדרים של עיזים או עדרי בקר, עגלות רתומות לחמור או טוקטוקים צבעוניים מהם נשפכים מלאאאא אנשים גם אם מיועדים רק לשניים.
רק האוטובוס שלנו נראה חריג בנוף המקומי. נסענו לאתיופיה בתקופת פסטיבל הטימקט בו מוציאים את לוחות הברית מהכנסיות ומובילים אותם אל מקור מים סמוכים תוך כדי ריקודים ותיפוף.
המוני אנשים נוהרים את נקודת הסוף בה נמצאת בריכה לא גדולה ולי לא ברור איך כל ההמון הזה יצליח לטבול. התעלומה נפתרת למחרת כאשר אנשי הכנסיה מתיזים מים מזרנוקים לעבר הקהל הרב שמקיף את הבריכה.
זה מחזה מרהיב. אלפי אנשים רוצים להרטב במים ה״קדושים״ של הבריכה.
המשכנו את חגיגות הטמקט בכפר מרוחק וקטן שם יכולנו ״להטמע״ בין המקומיים ולחגוג יחד איתם בגובה העיניים. התאמנו בריקוד אתיופי בחתונה ואני ניסיתי את ״ריקוד הכתפיים״ האופייני בו התנועה פורצת דרך הכתפיים והראש בעוד הרגליים משמשות לרקיעות. לא פשוט הסיפור.
אבל אחד המקומות המיוחדים שראיתי מימיי הוא מדבר הדנקיל שהוא אחד האזורים החמים על פני כדור הארץ ונשלט על ידי שבט העפאר. אנחנו דוהרים בג״יפים על משטחי מלח אין סופיים ולובן המלח מסנוור את עיניי והלב שלי מלא באושר. דאלול הוא אחד המקומות המרהיבים במדבר דנקיל.
מינרלים כמו גופרית ותחמוצות ברזל יוצרים פלטת צבעים נהדרת
ואלו מראות המלח מתגבש לגבישים בצורת אלמוגים הנצבעים בצבעי צהוב, כתום זוהר וירוק
גורמים לי לרגע להפסיק לנשום. אני מרגישה על פלנטה אחרת.
אני מרגישה ברת מזל מוקפת באנשים טובים וחברים אהובים.