מרחק שנות אור מכל מה שנקרא קדמה. בכפרים המרוחקים אין מים זורמים, אין חשמל לא נייר טואלט ולא סבון, שלא נדבר על בנק או דואר. מים שואבים מהבאר ואת האוכל מבשלים על מדורה. ככל שמתרחקים מהעיר מתרבים הבורות בכביש וכל ניסיון לעקוף אותם נועד מראש לכישלון. אפריקה היא יבשת בועטת ומרתקת קשוחה ומהפנטת מלאה בניגודים. הנשים הן גדולות גוף, לבושות שמלות מסורתיות ולראשן מטפחות צבעוניות הקשורות לכובעים. בשווקים השונים צבעי השמלות מתערבבים בצבעי הפטרוזיליה והירקות. מבלות את זמנן הפנוי בקליעת צמות שזו אומנות בפני עצמה ואני לא מפסיקה להתפעל. הן בוטות, חשדניות, לוחמניות לא אוהבות להצטלם ברגע האמת פותחות בצעקות, מניפות את ידיהן ומסתירות את פניהן אבל לי יש נשק מנצח. החיוך! בסוף, נגמר בחיבוק. הגברים גבוהי קומה, רזים, עור שחום וגוף גמיש לרב מתפרנסים מדייג. החיים מתרכזים בצידי הדרך. דוכנים של ירקותת פירות וכלי בית ביניהם מתרוצצים ילדים זבי חוטם. תרנגולות, חזרזירים ועיזים מסתובבים בחברותא וניחותא באין מפריע. יש תחושה שאין לאן למהר, כי לא מגיעים לשום מקום. המקומיים מאמינים באנימיזם המייחס נשמה לטבע ומתייחסים עצמים דוממים כאל יצורים חיים בעלי רצון והתכוונות. עושים טקסי וודו, טקסים המשלבים מסכות וריקודים כדי לקבל ברכות. אני מביטה מהצד מרותקת ב״רוח״ שמפחידה ילדים ובדמויות לא ברורות לי שנכנסות לסוג של טראנס. בכפר נידח פגשנו רופא אליל – ״אורטופד״ מחזה מדהים נגלה לפנינו. אנשים מחכים בתור, נשענים על כל מיני ורסיות של קביים או כיסא גלגלים. רופא מורח משחה אדומה על זרוע או רגל, מעסה את המקום, הפציינט צורח מכאב אבל אחרי דקה נרגע. אומרים שהטיפול עוזר. אם לא הייתי רואה במו עיניי, לא הייתי מאמינה והילדים נשארים ילדים. רצים אחרי כדור ומשחקים בבובות. משתוללים וצוחקים ובעיקר סקרנים לגבינו. סקרנים לגבי המצלמות רוצים לראות מה צילמנו ואנחנו צילמנו! כמה צילמנו! לא הפסקנו לצלם!