Vietnam
וכשאני פוקחת אותן אני מגלה מולי נחיל טוסטוסים שנראה כמו נחש מתפתל המתפצל לכיוונים שונים. ואני חלק מהם. רכובה על טוסטוס מתניידת ברחבי העיר. כשאני עוצמת את עיניי אני שומעת שפה מוזרה שנשמעת לי קצת ״צפרדעית וכשאני פוקחת אותן אני רואה אנשים מקסימים שעל ראשם כובעים משולשים ואת פיהם מכסות מסכות צבעוניות.
אני מתפעלת מכמויות האנשים שב״אמצע הלילה״ יושבים על שרפרפים קטנטנים ואוכלים ארוחת בוקר מעל שולחנות פלסטיק קטנים. אני מריחה את ריחות השווקים בהם נשים מציעות את מרכולתן מתוך סלים תלויים ואת ריח הפרחים בשוק הלילה. אני מריחה הרבה שום בכפר בו כל התושבים מקלפים שום. אני שטה בשוק הצף בדלתת המקונג אליו איכרי האזור מגיעים בסירות כדי להציע את מרכולתם: ירקות, פירות ודגים. אני חווה תרבות אחרת. אני טועמת את האוכל הויאטנמי הטעים כל כך כמו ה-noodle soup ולפעמים פחות. ככל שמתרחקים מהעיר ומתמזגים בחיי הכפר, ככל שחווים את האוטנטיות המקומית, הטעמים פחות מוכרים. אני נוגעת בבדים, ממששת את החצאיות הצבעוניות של הנשים הויאטנמיות המחייכות למראה הזרה עם המצלמות. אני מסתכלת על גברים הלבושים בשחור ומעשנים נרגילות. אני מופתעת למראה סירות דייג עגולות שנראות כמו ״פיילות ענקיות״ אליהן חיברו מנוע בהן גברים יוצאים לים בשביל להביא פרנסה. אני מופתעת מעצמי כשאני מוצאת את עצמי מצלמת כוורנים מפיקים דבש והרי אני פוחדת מדבורים. הלב שלי בוכה בביקור במוסד לנפגעי מלחמת ויאטנם בו יש גם ילדים, דור שלישי, אך השפעות גז החרדל לא פסחו עליהם.
אני לומדת איך מכינים קובעי קש, איך מכינים טופו ואיך מכינים קטורת. אני נפעמת מהשקיעה בהלונג ביי. העננים מסודרים דשורות והשמש צובעת אותם בצבעים שמחממים לי את הלב. הימים עוברים והחויות נערמות לאוסף משובח של זכרונות. כל החושים מחודדים והאדרנלין בשמיים.
