וכששמעתי שזה באפריקה היה לי ברור שאני נוסעת. ולו רק כדי שאוכל לספר לנכדיי (לכשיהיו).

שום דבר לא הלך חלק.

בפעם הראשונה בחיי סירבו להנפיק לנו ויזה! אחרי שכל בעיות האדמיניסטרציה נפתרו הגענו לגבול ג׳יבוטי, אבל היינו אופטימים מדי כי למרות כל האישורים הג׳יפים שלנו לא הורשו לעבור את הגבול.

לזכותם יאמר שניסו לעזור לנו, וכדי למצא מקום שיש בו קליטה, המנהל נסע כרבע שעה וטיפס על ראש גבעה לנסות לדבר עם השגרירות. זה לא צלח, ולאחר כמה שעות של תקווה ויאוש מצאנו את עצמנו באוטובוס מקומי מתחילים את ההרפתקה החד פעמית.

הכביש הראשי, אם אפשר לקרא לזה כביש, המלא מהמורות וענני אבק איו סופיים הביא אותנו למשהו אחר ממה שחויתי עד כה.

נופי הבראשית הבתוליים שמתבלים את האופק שמדי פעם רועי צאו מתגלים בו, הכפרים הפזורים לאורך הדרך המקושטים בנשים צבעוניות הממהרות לבורות מים לשאוב מים לעיזים הרבות שמסתובבות חופשיות בכל מקום.

אגם Assal, ״אגם הדבש״, הוא אגם מלוח במרכז ג'יבוטי, חופיו הם הנקודה היבשתית הנמוכה ביותר באפריקה, ובו כורים אנשי שבט אפאר המקומי מלח.

אגם Abbe קנה את פרסומו בשל ארובות הגיר הטבעיות שנוצרו בשטחו, המיתמרות אף לגובה של 50 מ', ומתוכן נפלט קיטור. זה הזכיר את ארמונות החול שהיינו בונים בחוף.

עיר הבירה ג׳יבוטי מלאה בשוטרים בגלל מיקומה האסטרטגי של המדינה הקטנה בקרן אפריקה. הנמל הגדול ממנו נכנסות סחורות לפנים היבשת.

הצילום בה מאתגר כי הם לא מורגלים לראות תיירים. אבל אין ספק שזה מרתק לראות את התרבות הכל כך שונה.