נכון, היה גם זה מעט. התחלנו את המסע שלנו בארץ המורכבת מיותר מ-7000 איים, בידיעה שזה יהיה אחר מכל מה שתייר ממוצע רואה. היום הראשון התחיל בבית קברות. מקום של מתים שיש בו חיים. אנשים חסרי בית משתכנים בתוך מבני קבורה. מראה של מגבות תלויות על חבל בין קברים או ילדים מתרוצצים במגרש המשחקים הזה השאיר אותי המומה. חזרנו לשם אחרי עשרה ימים. ואני עומדת בצד ופתאום המחזה הזה כבר לא נראה לי נורא כל כך. זה אפילו נראה סוג של לוקסוס. איך זה יתכן שכל הפרספקטיבה השתנתה כל כך? איך זה יתכן שילדים המתרוצצים על גבי קברים ומפריחים עפיפונים העשויים משקיות ניילון של סופר נראים לי פתאום בני מזל? זה מפני שבעשרת הימים שטיילנו ראינו וחוינו מראות של המציאות הקיומית. מראות שהתערבבו עם ריחות שהתערבבו עם רגשות ולא השאירו אף אחד מאיתנו אדיש. ביקורנו במפעל לניקוי צדפות. ראינו ילדים בני 6 כורעים יום שלם ומנקים ומפרידים צדפות. והרי כל יום מדברים על Child labor. ביקרנו בבית מעצר. אנשים דחוסים בתאי מעצר בצפיפות בלתי נתפסת. אני עומדת בצד, ילדה טובה מבית טוב, שמקומות כאלה ראיתי רק בסרטים ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. ביקרנו בכפר דייגים שבו קבוצת גברים התקהלה סביב שולחן שבו התנהל ״קרב עכבישות״. אני עומדת ולא מאמינה למראה עיניי. שני גברים ובידיהם קופסאות גפרורים נעמדים אחד מול שני.בתוך קופסאות הגפרורים עכבישות . מניחים אותן על מוט מאוזן והן הולכות מכות. עד שאחת מהן נופלת. היינו ב״שכונה״ שנוצרה מנשים שהתקבצו מתחת לגשר . נשים שננטשו על ידי גברים, אמהות חד הוריות שיצרו קהילה שיתופית ותומכת. בתוך כל העוני של חייהן יש המון שמחה וכשאני מביטה מהצד ורואה קבוצה שמשחקת קלפים ועוד קבוצה שמשחקת בינגו בעוד הנערים משחקים בכדור, זה נראה לי כמו המתנס המקומי. ביקור באתר מיחזור. עיר שלמה של ערמות מיחזור. מעל ערמות הזבל מציצים צריפי עץ , כביסה תלויה על חבלים וילדים מתרוצצים וצחוקם נשמע למרחקים. אפילו גן ילדים יש שם. ואז ילד לבוש חולצה לבנה, נעול נעליים מצוחצחות, כשעל גבו תרמיל מלא ספרים מגיח מתוך הזבל, מפלס את דרכו החוצה ונעלם. מחזה סוריאליסטי.טקס צליבה הוא אחד הטקסים הקשים בהם ביקרתי בו צולבים אנשים חיים וממסמרים אותם לצלב!! קשה לצפיה. לא דמיינתי לעולם שאהיה עדה למשהו שגם הכנסיה מנסה להפסיק. כל יום הוא קרוסלה של לוקישנים, שונים ומגוונים.
וכך אנחנו עוברים ממקום למקום וסופגים לתוכנו עוד ועוד חויות. מכפרים הבנויים על קלונסאות מעל מי אוקיינוס, קהילות מוסלמיות שמרדו ודוכאו על ידי הממשל הפיליפיני, בית ספר שילדים מגיעים אליו בסירות ואם יש שפל, פשוט לא מגיעים. וגם פסטיבל פרחים יפיפה צבעוני ושמח לא פספסנו. אפילו בלשכת ראשת העיר Zamboanga התארחנו.