לנסוע לחו״ל הופכת להיות חויה מוזרה ונחשקת, ולהגיע לרומניה מרגיש לי כמו לבקר בגן עדן.

צפון רומניה הוא חבל ארץ שכולו טובל בירוק ונראה כמו גלויה מצוירת. חזרנו משם לא מזמן, אבל החיוך מרוח לי על הפנים ואני עדיין מריחה את ריחות התבשילים אותם לא הפסקנו לטעום.

האוכל הוא ביתי וטעים ומבשם את האויר בריח של בית ומעיר לחיים את בלוטות הריח והטעם.

בבתים בהם הסתובבנו פגשנו ״סבתות״ רומניות, רובן לבושות בבגדים המסורתיים של המקום, מסתכלות עלינו בסקרנות בעיניים שמקרינות רק טוב.

לעיתים הן יושבות בפתח הבית חבורות חבורות ונראות כמו ״בבושקות״ (או בשמו האמיתי מטריושקה), מפטפטות ומצחקקות ונראה כאילו דבר לא מטריד אותן.

אני מסתכלת עליהן ותוהה איפה ימי התום שלנו?

הכל כל כך יפה מסביב. הכפרים נקיים ומזמינים והבתים צבעוניים עמוסי סחורות עבודות יד, הנמכרות לכל המרבה במחיר.

גולת הכותרת הם כפרי הצועני אליהם אנחנו מגיעים, ותוך זמן קצר כל הכפר מגיע לראות את האורחים הבלתי קרואים והמוזיקה שבוקעת מאחד הבתים גורמת לכולם לרקוד.

ככה עובר לו יום ועוד יום, החויות מצטברות הזכרונות נצרבים בזיכרון ואני חוזרת הביתה עם טעם של עוד.