ואז אנחנו מגיעים לרחבה גדולה ואת פני מקבלות שורות של נשים וגברים שמתמסרים בכדור טניס. סוג של ״משחק מקדים״. חבורות של נשים לא מפסיקות להגיע מכל הכיוונים, מלוות לרוב באימהות שבאו להשגיח. עד כאן הכל טוב ויפה אבל כשאני מתקרבת יותר אני מגלה שהנשים הן בעצם ילדות בגילאי 15-18 שהשקיעו מאמץ רב באיפור ולבוש והגברים הם לעיתים מבוגרים פי כמה . חלקם חיים בארה״ב (קיבלו מקלט מדיני לאחר ההפיכה הקומוניסטית -1975) ומגיעים במיוחד לפסטיבל למצוא כלה. ואני לא מצליחה לעצור את עצמי וחושבת על הילדה שלי שגדולה מהילדות האלה רק בקצת ומנסה לדמיין אותה בסיטואציה דומה. אם הדברים עולים יפה הגבר פונה אל אמה של הבחורה ונחתם הסכם אירוסין הכרוך בתשלום מוהר. אני משתדלת לא להסתכל על זה דרך העיניים המערביות שלי אבל לא מפסיקה לחשוב על הרגע שבו הילדות חוזרות לכפר שלהן ומורידות את האיפור ויורדות המסכות. עבור חלק מהנערות זו הזדמנות לצאת אל העולם הגדול ולחיות חיים טובים יותר ואני כל כך רוצה להאמין שזה אמיתי. מסתבר שימי הפסטיבל זו אפשרות ״להיחטף מרצון״ כי בשאר ימות השנה אין להן זכות בחירה. גבר שרואה אישה שמוצאת חן בעיניו פשוט ״חוטף״ אותה ולאחר שלושה ימים מודיע למשפחת הבחורה שהם מתחתנים. לאף אחד אין זכות להתנגד, כי זו המסורת. ושוב אני חושבת על הבנות שלי ומתגעגעת.