הודו פורשת ידיים לקראתנו ומקבלת את פנינו ואני נשארת חסרת נשימה. הצבעים, הריחות, האנשים, השוני, העוני, המחזות הבלתי נשכחים: ורנאסי המתעוררת ליום חדש טקס, שריפת גופות בגנגס ,המכבסה האנושית הגדולה של מומבאי, שוק דגים ריחני ותוסס בזריחה, שוק פרחים צבעוני, נשים המייבשות את הסארי לאחר טבילה, גברים מכינים פסלים ענקיים, חיים על פסי רכבת, שכונות צפופות בשעות שקיעה וקומבלמה – התגלמות הטרוף.
ואני יושבת מול המחשב ומריצה את אלפי התמונות שצילמתי וחושבת מה כבר יש לספר על הודו. הרי כולם כבר היו שם. אבל מעט מאוד אנשים היו בהודו שלי. ואם תשאלו אותי איפה היית? דבר אחד יש לי להגיד: ביקרתי במאה הקודמת או אולי בזאת שלפניה. היו רגעים שלא האמנתי שעיניי הן אלה הרואות ולא האמנתי שמה שאני רואה באמת קורה. קשה לתאר מחזה של פסטיבל ה- Holi שבו מאות אנשים לבושים כאבירים ומחזיקים מגנים בידיהם מגיעים תוך שירה וריקודים אל רחבת המקדש ותוך שניות נרטבים מזרנוקי מים צבעוניים ואבקות צבע המפוזרות בנדיבות רבה. ומעט מאוד אנשים חוו את ״הולי האלמנות״ הנחוג זו השנה השניה שכולו פרחים וצבע. תוך שניות כל החלל מתמלא בפרחים ואז מגיע תור האבקות הצבעוניות וקשה לנשום אבל הלב מתמלא שוב. ותופעת ה״אנשים הזוחלים״ שתקדמים לעבר מקדש של קרישנה תוך זחילה כאשר מסביב המולת החיים ממשיכה כרגיל, משאירה אותי פעורת פה. וכך עוברים להם הימים ואנחנו מגיעים למקומות נידחים ומפתיעים ומרתקים ואנחנו מהווים אטרקציה , לא פחות ממה שהם לנו.