ואני התמסרתי נכבשתי על ידי הצבעוניות המרהיבה ששולטת בכל מקום.
נכבשתי על ידי הנופים שהעין לא שבעה מהן. אהבתי את הבניה שמושפעת
מהסגנון הקולוניאלי שהשאירו אחריהם הספרדים. התענגתי על האוכל הטעים .
אבל הכי אהבתי את הצ׳וליטות -צ`ולה היא האישה הטיפוסים של המדינות האנדיות,
לבושה בחצאית מסורתית נפוחה, 2 צמות, ,על הראש מתנוססת מגבעת,
למעשה מונחת דבר שמחייב את הגברת ללכת זקוף, וגם ילד על הגב.
הן לרוב לא שמעו על דאודורנט .
איך בכלל אפשר לסכם מסע עם אין סוף חויות בכמה שורות?
איך אפשר לתאר הרגשה לאחר ביקור במכרות אמיתיים שפעם כרו מהם כסף ב״עיר השטן״
והיום משמשים לכריית מינרלים. עיר שלמה מתחת לאדמה . קילומטרים רבים של מנהרות לעומק ההר כאשר מדי פעם ממעמקי האדמה מגיחים כורים מקומיים, דוחפים עגלות מלאות פרנסה.
או איך מרגיש אדם שעומד על פסגת הר ומסתכל על מאצ׳ו פיצ׳ו, עיר האינקה האבודה שתלויה בין הרים ירוקים ועטופה בצעיף ערפילי בוקר? ביקור באגם טיטיקקה- האגם הגדול של פרו והאגם הגבוה בעולם
שמשובץ איים צפים אותם בנו אנשי שבט Uro . תנסו לכדרר כדור על ערמות הקש האלה!
ובכל זאת אנחנו זוכים לצפות במשחק כדורעף מקומי. יש גם רוח גבית בצורת תינוקות הקשורים לגבן של הנשים. שייט באמזונס הפרואני – אני מתמסרת לנופי הנהר מוקף הצמחייה והשמים הכחולים המעוטרים
בעננים משונים במגוון צורות ולצידינו מדי פעם מקפצים דולפינים וורודים. ואז מגיעים לכפר קטן.
חם ממש אבל ילדים הם ילדים וממשיכים להתרוצץ בעוד שהמבוגרים משתדלים להוציא כמה שפחות אנרגיה כשהם שרועים על ערסלים. וביקור בבית קברות: כולו שזור פרחים טריים וממרחק לא רב נשמעת שירה תוגה מלווה בגיטרה של גברים ליד קבר יקיריהם ואני שומעת את עצמי פתאום אומרת שבכלל לא בא לי ללכת מפה.
רגע אבל אני בבית קברות! קצת קריפי הייתי אומרת, לא? והשווקים: שוק דגים ושוק לאמות ושוק הבקר ושוק ה״גנבים״ וגם סתם שוק ירקות והכל כל כך צבעוני ואחר ומשעשע וככה הימים עוברים.
שעות השינה מועטות אבל החוית רבות . וכבר חוזרים הביתה . רגע, עדיין לא מיציתי ואני עם טעם של עוד…